זהו הביקור נגמר. שלושה שבועות וחצי של שכרון חושים :)
זו היה טיול מוזר מאד וכך גם ההרגשה בדרך חזרה. כעת אני יושבת לי בטרקלין דן ומחכה לטיסה לסן-דייגו, בגלל שכולם עסוקים בארוחת החג הכביש לשדה היה ריק. שרשרת החיול מהכניסה לשדה ועד הישיבה בטרקלין (מי צריך דיוטי פרי כשטסים לארה"ב?!) לקחה בדיוק 30 דקות, מי היה מאמין. מצד שני הנאום המפורט על למה כדאי להם לשדרג אותי (בגלל פשלה בחברה של בעלי אני טסה לבד עם תאריך לא ידוע לאיחוד המחודש עם הבעל והגוזל :( נו, מה שלא הורג מחשל!) נדחה על הסף על ידי דילת הקרקע הלא יותר מדי נחמדה, אני יכולה לראות שיש כמה וכמה מקומות פנויים שם, גם עכשיו. בכל מקרה, ההרגשה היא של טיסה מבית לבית, אין את הזר והמפחיד שנלווה לכל טיול וזה ממש מוזר.
מאד מאד התלהבתי מההצעות של המגיבים המקסימים לבילויים בארץ ואכן ישמתי את חלקם, זה היה ממש כיף כי זה תמיד נתן לי עוד רעיונות לדברים מגניבים שאני צריכה לבדוק. אז הנה כמה רשמים מחיי הקולינריה בארץ:
1. בשבוע השני לביקור הלכנו למסעדת ההייפ החדשה, זו שכולם מדברים עליה - "המזללה" של מאיר אדוני. ישבנו על הבר כשהגוזל עשה חיים עם סבא וסבתא והרגשנו כמו צעירים ו"נכונים". מיד לאחר מכן התאכזבנו מאד. המנות היו טריות, חומרי הגלם היו טובים וזהו שום גאונות ושום דבר מרגש. הרבה כסף על מה שבבית יותר טעים. אכלתי סלט עגבניות עם קלמרי שהיה המנה היותר מוצלחת, אינטיאס (אם אני לא טועה) על תפוחי אדמה - בפועל היו תפוחי אדמה טעימים עם נגיעות דג. מנות עיקריות היו סופר מאכזבות: מנת הקלמרי שלי עם חומוס על מצע יוגורט, עם צימוקים שלדעתי לא היו קשורים וירוקים מעל עם גבעול שלא היה עצי אך גם לא נעלם אחרי שגרסתי אותו היטב ומנת שוק אווז שהיתה על מצה חיטה אל-דנטה עם הרבה סילן ובטטות אל-דנטה (מה הקטע של האל-דנטה???? למה לא לבשל כמו שצריך? זה לא פסטה!) האווז עצמו דווקא היה טעים. לסיכום אני ממש לא ממליצה להפרד מכל כך הרבה מרשרשים בשביל זה.
2. שבוע שלישי צ'יפרנו את עצמנו שוב על הבר בשקיעה במתחם התחנה ב"ויקי כריסטינה" והיה ממש ממש כיף. מנות טריות, מתובלות היטב ולא הכל היה קטן מדי, בנוסף הנוף של הים והאווירה של ספרד הוסיפו ונהננו מאד. אח"כ עוד הלכנו להנות מהשקיעה ולהזכר בימי החברות העליזים ללא המחויבויות.
3. הכי הכי כיף וטעים היה מחניודה! לא להאמין תל-אביבים שכמונו נכנסו לאוטו ונסעו שעה לירושלים למסעדה?! היה ממש ממש ממש ממש טעים וגם העיצוב היה כיפי, נורא אהבתי את הקונספט ואת הפשטות ללא ההתחנחנות וההתיפיפות של הגורמה/מסעדת שף. המנות היו יפות בגודלן ובהגשתן והיו כל כך טעימות וטריות, ממש חגיגה של טעמים בפה. כל טעימה היתה מענגת. מגבות המטבח הפשוטת המוגשות בתור מפיות, הלחם השחור, הטרי והטעים (בלי קרום על או חורי ענק) עם הטחינה לטבילה היה כל כך מרענן וכיפי וכל המנות שטעמנו היו מעולות אחת אחת. סוף סוף היה כיף להפרד מהמרשרשים לטובת חוויה קולינרית שלא שווה את ההשקעה בבית :)
4. היינו בנמל בשוק האיכרים, חמוד וקטן אך מאד מרענן בחום הגדול של תל-אביב. ממש כיף לעבור אם אתם כבר שם.
חוץ מזה היינו עסוקים בעיקר במשפחה ופגישת חברים קרובים ורחוקים. כמובן, לצערי הרב לא הספקנו לפגוש את כל מי שרצינו.
***
עכשיו ערב יום הכיפורים, כבר שבוע ושלושה ימים עברו מאז שעזבתי את הגוזל ואת היקר בישראל ושמתי פעמיל סן-דייגו. הפרידה הכפויה הזו עם התאריך הלא ידוע של חזרתם (היקר כבר קיבל אישור מהשגרירות, לקח להם שלושה שבועות פחות יום. זה היה ביום שני השבוע ורק בחמישי הדרכון הגיע לשגרירות. שבוע הבא יש רק את שני ושלישי בו השגרירות פועלת וכך גם דואר ישראל כך שאני ממש לא אופטימית לגבי חזרת אהובי הביתה בשבוע הקרוב) ממש לא עושה לי טוב. זה אומנם נחמד לישון, לעבוד, להתעורר, לראות במרתון את האנטומיה של גריי (בלי שאף אחד מלמל לי מעל הכתף "איזה שטויות") ולצייר להנאתי. אבל התחושה הזו של הבית הריק, המיטה הקרה והצעצועים המיותמים ממש לא עושים לי כיף. גם הבישולים והאפיה לא ממש מדגדגים לי כי אין למי לטרוח, לי מספיק סלט טרי ותוספת קלה. אתמול הגוזל חגג שנתיים ולא הייתי לידו, מזל שחגגנו בארץ עם המשפחה והחברים הקרובים. הנה כמה תמונות מהכיבוד הקל שהוגש - בורקסים ומאפים, כמו תמיד וכיאה לי (אני לא יודעת אם זה לגנאי או לזכותי) הכל היה תוצרת בית. בצק העלים הוכן כשבוע וחצי מראש (בילה במקרר ולא קרה לו כלום) וגם בצק השמרים העשיר. לזה התווספו מגוון מילויים טריים הודות לביקור הקצר בשוק לוינסקי (אח, אין כמו בבית, אין כמו הפלאפל של אלי, הגבינות של מיקה, התבלינים של הזוג ההודי והכל מיני של מלמד).
את העוגה אפתה אימי ושתי אחיותי המקסימות החליטו להכין עוגת כבאית לפי הסרטון הבא ביו-טיוב. אני הגעתי רק אחרי שהעוגה כבר הורכבה וצופתה בקרם חמאה ורוד למורת רוחן של האחיות. אני הייתי רק נגד צבעי המאכל, לצערי הגעתי באיחור וכל שפורפרת הג'ל האדום כבר היתה מעורבבת בקרם. האחיות היו מזועזעות מהצבע הוורוד ובאותו רגע רק השמיצו את העוגה ללא הפסקה למרות טענתי שהגוזל ממש יתלהב וזה הכי חשוב. נו, ככה זה היה תמיד וכך זה כנראה יהיה לנצח :)
אז הנה לפניכם, שוב "עוגת יום ההולדת" הפושטית והפעם במסווה של "כבאית" :
והכיבוד הקל:
בגזרת המלוחים היו בואיקוס, בורקס גבינה,
בורקס תפוח אדמה, בטטה וכאלה עם ריבת בצל ופטה:
במתוקים היו רוגעלך, קינמונים,
שבלולים של נוגט וריבת אוכמניות וגביניות מתוקות.
זו היתה החגיגה הצנועה בישראל. עכשיו אני עובדת על זו של סן דייגו...
הגוזל מאד התלהב מהמסיבה וחיכה מאד ליום ההולדת, הוא כל הזמן בונה/מפסל עוגות ועליהן נרות. שר לעצמו היום יום הולדת ומיד נושף ומכבה את הנרות :) במעמד העוגה, הנרות הודלקו ואיך ששרנו לגוזל יום הולדת הוא פרץ בבכי מר וזאת רק מאחר ולא נתנו לו לכבות את הנרות מיד. לצערי לקח לי כמה דקות להבין שהוא לא בוכה מפחד קהל או מההתרגשות מהמעמד. הוא נעלב שלא נתנו לו לכבות את הנרות שעליהם הוא התאמן זמן כה רב. כמובן שאחר כך הוא כיבה את הנרות יותר מפעם אחת :)
לבסןף הרשומה אני רוצה להודיע חגיגית שהזוכה בהגרלה היתה תגובה מספר 4 של נחמה. אומנם לא הלכנו ל"סלון" של איל שני אבל אני כן ממליצה לכם על הבלוג המקסים שלה "נחמה שובתת" בו היא כותבת בצורה מאד מרגשת על האמא המאד מיוחדת שהיתה לה ומורשתה. כמו תמיד הרשומה נכתבת באיחור מאד לא אופנתי אבל את ההפתעות הללו הבאתי אישית לזוכה לפני שנסעתי :)
נפגש בשמחות,
אלה.
זו היה טיול מוזר מאד וכך גם ההרגשה בדרך חזרה. כעת אני יושבת לי בטרקלין דן ומחכה לטיסה לסן-דייגו, בגלל שכולם עסוקים בארוחת החג הכביש לשדה היה ריק. שרשרת החיול מהכניסה לשדה ועד הישיבה בטרקלין (מי צריך דיוטי פרי כשטסים לארה"ב?!) לקחה בדיוק 30 דקות, מי היה מאמין. מצד שני הנאום המפורט על למה כדאי להם לשדרג אותי (בגלל פשלה בחברה של בעלי אני טסה לבד עם תאריך לא ידוע לאיחוד המחודש עם הבעל והגוזל :( נו, מה שלא הורג מחשל!) נדחה על הסף על ידי דילת הקרקע הלא יותר מדי נחמדה, אני יכולה לראות שיש כמה וכמה מקומות פנויים שם, גם עכשיו. בכל מקרה, ההרגשה היא של טיסה מבית לבית, אין את הזר והמפחיד שנלווה לכל טיול וזה ממש מוזר.
מאד מאד התלהבתי מההצעות של המגיבים המקסימים לבילויים בארץ ואכן ישמתי את חלקם, זה היה ממש כיף כי זה תמיד נתן לי עוד רעיונות לדברים מגניבים שאני צריכה לבדוק. אז הנה כמה רשמים מחיי הקולינריה בארץ:
1. בשבוע השני לביקור הלכנו למסעדת ההייפ החדשה, זו שכולם מדברים עליה - "המזללה" של מאיר אדוני. ישבנו על הבר כשהגוזל עשה חיים עם סבא וסבתא והרגשנו כמו צעירים ו"נכונים". מיד לאחר מכן התאכזבנו מאד. המנות היו טריות, חומרי הגלם היו טובים וזהו שום גאונות ושום דבר מרגש. הרבה כסף על מה שבבית יותר טעים. אכלתי סלט עגבניות עם קלמרי שהיה המנה היותר מוצלחת, אינטיאס (אם אני לא טועה) על תפוחי אדמה - בפועל היו תפוחי אדמה טעימים עם נגיעות דג. מנות עיקריות היו סופר מאכזבות: מנת הקלמרי שלי עם חומוס על מצע יוגורט, עם צימוקים שלדעתי לא היו קשורים וירוקים מעל עם גבעול שלא היה עצי אך גם לא נעלם אחרי שגרסתי אותו היטב ומנת שוק אווז שהיתה על מצה חיטה אל-דנטה עם הרבה סילן ובטטות אל-דנטה (מה הקטע של האל-דנטה???? למה לא לבשל כמו שצריך? זה לא פסטה!) האווז עצמו דווקא היה טעים. לסיכום אני ממש לא ממליצה להפרד מכל כך הרבה מרשרשים בשביל זה.
2. שבוע שלישי צ'יפרנו את עצמנו שוב על הבר בשקיעה במתחם התחנה ב"ויקי כריסטינה" והיה ממש ממש כיף. מנות טריות, מתובלות היטב ולא הכל היה קטן מדי, בנוסף הנוף של הים והאווירה של ספרד הוסיפו ונהננו מאד. אח"כ עוד הלכנו להנות מהשקיעה ולהזכר בימי החברות העליזים ללא המחויבויות.
3. הכי הכי כיף וטעים היה מחניודה! לא להאמין תל-אביבים שכמונו נכנסו לאוטו ונסעו שעה לירושלים למסעדה?! היה ממש ממש ממש ממש טעים וגם העיצוב היה כיפי, נורא אהבתי את הקונספט ואת הפשטות ללא ההתחנחנות וההתיפיפות של הגורמה/מסעדת שף. המנות היו יפות בגודלן ובהגשתן והיו כל כך טעימות וטריות, ממש חגיגה של טעמים בפה. כל טעימה היתה מענגת. מגבות המטבח הפשוטת המוגשות בתור מפיות, הלחם השחור, הטרי והטעים (בלי קרום על או חורי ענק) עם הטחינה לטבילה היה כל כך מרענן וכיפי וכל המנות שטעמנו היו מעולות אחת אחת. סוף סוף היה כיף להפרד מהמרשרשים לטובת חוויה קולינרית שלא שווה את ההשקעה בבית :)
4. היינו בנמל בשוק האיכרים, חמוד וקטן אך מאד מרענן בחום הגדול של תל-אביב. ממש כיף לעבור אם אתם כבר שם.
חוץ מזה היינו עסוקים בעיקר במשפחה ופגישת חברים קרובים ורחוקים. כמובן, לצערי הרב לא הספקנו לפגוש את כל מי שרצינו.
***
עכשיו ערב יום הכיפורים, כבר שבוע ושלושה ימים עברו מאז שעזבתי את הגוזל ואת היקר בישראל ושמתי פעמיל סן-דייגו. הפרידה הכפויה הזו עם התאריך הלא ידוע של חזרתם (היקר כבר קיבל אישור מהשגרירות, לקח להם שלושה שבועות פחות יום. זה היה ביום שני השבוע ורק בחמישי הדרכון הגיע לשגרירות. שבוע הבא יש רק את שני ושלישי בו השגרירות פועלת וכך גם דואר ישראל כך שאני ממש לא אופטימית לגבי חזרת אהובי הביתה בשבוע הקרוב) ממש לא עושה לי טוב. זה אומנם נחמד לישון, לעבוד, להתעורר, לראות במרתון את האנטומיה של גריי (בלי שאף אחד מלמל לי מעל הכתף "איזה שטויות") ולצייר להנאתי. אבל התחושה הזו של הבית הריק, המיטה הקרה והצעצועים המיותמים ממש לא עושים לי כיף. גם הבישולים והאפיה לא ממש מדגדגים לי כי אין למי לטרוח, לי מספיק סלט טרי ותוספת קלה. אתמול הגוזל חגג שנתיים ולא הייתי לידו, מזל שחגגנו בארץ עם המשפחה והחברים הקרובים. הנה כמה תמונות מהכיבוד הקל שהוגש - בורקסים ומאפים, כמו תמיד וכיאה לי (אני לא יודעת אם זה לגנאי או לזכותי) הכל היה תוצרת בית. בצק העלים הוכן כשבוע וחצי מראש (בילה במקרר ולא קרה לו כלום) וגם בצק השמרים העשיר. לזה התווספו מגוון מילויים טריים הודות לביקור הקצר בשוק לוינסקי (אח, אין כמו בבית, אין כמו הפלאפל של אלי, הגבינות של מיקה, התבלינים של הזוג ההודי והכל מיני של מלמד).
את העוגה אפתה אימי ושתי אחיותי המקסימות החליטו להכין עוגת כבאית לפי הסרטון הבא ביו-טיוב. אני הגעתי רק אחרי שהעוגה כבר הורכבה וצופתה בקרם חמאה ורוד למורת רוחן של האחיות. אני הייתי רק נגד צבעי המאכל, לצערי הגעתי באיחור וכל שפורפרת הג'ל האדום כבר היתה מעורבבת בקרם. האחיות היו מזועזעות מהצבע הוורוד ובאותו רגע רק השמיצו את העוגה ללא הפסקה למרות טענתי שהגוזל ממש יתלהב וזה הכי חשוב. נו, ככה זה היה תמיד וכך זה כנראה יהיה לנצח :)
אז הנה לפניכם, שוב "עוגת יום ההולדת" הפושטית והפעם במסווה של "כבאית" :
והכיבוד הקל:
בגזרת המלוחים היו בואיקוס, בורקס גבינה,
הגוזל מאד התלהב מהמסיבה וחיכה מאד ליום ההולדת, הוא כל הזמן בונה/מפסל עוגות ועליהן נרות. שר לעצמו היום יום הולדת ומיד נושף ומכבה את הנרות :) במעמד העוגה, הנרות הודלקו ואיך ששרנו לגוזל יום הולדת הוא פרץ בבכי מר וזאת רק מאחר ולא נתנו לו לכבות את הנרות מיד. לצערי לקח לי כמה דקות להבין שהוא לא בוכה מפחד קהל או מההתרגשות מהמעמד. הוא נעלב שלא נתנו לו לכבות את הנרות שעליהם הוא התאמן זמן כה רב. כמובן שאחר כך הוא כיבה את הנרות יותר מפעם אחת :)
לבסןף הרשומה אני רוצה להודיע חגיגית שהזוכה בהגרלה היתה תגובה מספר 4 של נחמה. אומנם לא הלכנו ל"סלון" של איל שני אבל אני כן ממליצה לכם על הבלוג המקסים שלה "נחמה שובתת" בו היא כותבת בצורה מאד מרגשת על האמא המאד מיוחדת שהיתה לה ומורשתה. כמו תמיד הרשומה נכתבת באיחור מאד לא אופנתי אבל את ההפתעות הללו הבאתי אישית לזוכה לפני שנסעתי :)
נפגש בשמחות,
אלה.
