ג'חנון שלב אחר שלב

****יום הולדת שנתיים, רשומה שניה****
נתחיל מזה שאין לי שום שורשים תימניים. נקווה שבעתיד הלא רחוק יהיה לי גיס שכזה (זה מה שמסתמן אם לא יהיו הפתעות), אבל עד אז אין לי שום קירבה משפחתית לבצקים עתירי השומן האלו. אך חיבה אליהם יש ויש. אומנם זה בהחלט לא נמנה על מאכלים עם ערך מוסף בריאותי כמו שאני אוהבת אבל בהכנה הארוכה יוצא תוצר אורירי יותר ופחות כבד מהמוכר. לא נשלה פה אף אחד, זו עדיין יציקה של בצק אבל בגרסא שלי יש בה חמאה בחצי כמות מהמרגרינה הנמצאת בגרסא הקנויה. כשמכינים את הגלילות האלו בבית כדאי להכין כמות גדולה ולהקפיא במנות, חצי קילו קמח מספיק לשתי משפחות צעירות ורעבות (4 מבוגרים וכמה ציפורים קטנות שמנקרות להן בנחת, או שלא בנחת), יומיים לפני שעת הש' מעבירים את הבצק הקפוא למקרר ובערב מסדרים בסיר ומאשפזים לילה בתנור וכך בלי עבודה קיבלנו ארוחת בוקר שבת מפנקת - בעיקר אם אתם לא גרים בארץ ומתגעגעים!!!
נחזור ליום הולדתו של הגוזל. לכבוד המאורע הוזמנו משפחות שרובן ישראליות לשעת בוקר שבול מתאימה לבראנץ'. אי לכך החלטתי להכין בראנץ' ישראלי ביותר שכלל חומוס טרי, מסבחה, לחמי הבית, מיני פשטידות של ירקות וגבינות, בורקסים שנאפו בבוקרו של היום הגדול (הבצק הוכן באותו שבוע ותודות לחברה המקסימה א' שבאה לערב המשך של הכנת המשולשים שהוקפאו עד לכניסתם לתנור בבוקר הארוע), סלט ישראלי שהביאה החברה אילת (הדבר השנוא עלי בייחוד בפרויקטי-על הוא הסלט, זה שצריך לחתוך יום לפני או באותו יום - בדיוק בלחץ הגדול. אז למרות שכולם מרימים גבה שאני מבקשת "רק" סלט, זה הכי עוזר בעולם! תודה!), הג'חנון מלווה בביצים חומות (ביצים קשות הוכנו בערב ונכנסו ליד הסיר של הג'חנון, בתוך קערת נירוסטה שכוסתה ברדיד אלומיניום לאישפוז של הלילה - ללא מים וללא תה, ככה נטורל - ביצים קשות וזהו!) ורסק עגבניות שאותו הכין הבעל המפרגן (אתם צריכים לראות את הרשימות המסודרות לכל דקה ושעה פנויה בשבוע הקודם למאורע) וגם פסטה פסטו שלא יחסר (פולניה, בכל זאת 40 איש!).

עכשיו אפשר לחזור לג'חנון. אז כפי שהקדמתי והבהרתי, אין לי שום קשר לעדת מקור המתכון אבל, כפי ששם הבלוג מרמז אני יודעת לחקור! חקירה ממושכת, הצלבות מתכונים, מקורות וסרטונים הובילו למתכון שבעיני יצא מאד משובח וטעים מאד. לא מתכון של סבתא אבל מתכון של חוקרת (אם זה עושה משהו למישהו...)! לאור ההצלחה הכנתי נגלה לעבודתו של המהנדס, בעלי היקר ל-potluck (כל אחד מביא מאכל מהבית לחלוק עם השאר) של Thanksgiving. אתם יכולים לתאר לכם שזה מאד מקורי להביא מאכל עם ח' תימני למקום אמריקאי עם קוריאנים, סינים ועוד... היה משעשע משהו. וכמובן על הדרך הוכנה נגלה ביתית שנאכלה בסוף השבוע הזה = הג'חנון שורדים הקפאה של יותר מחודש!
מצרכים:
1 קילו קמח
1 כף מלח
3 כפות סוכר חום
4 כפות סילאן
1/4 כפית שמרים יבשים
2.5-3 כוסות מים
* קערית עם שמן - לשלב פתיחת הבצק.
* 100 עד 200 גרם חמאה רכה (בטמפ' החדר) - לשלב פתיחת הבצק

1. מערבלים את כל החומרים (ללא השמן והחמאה) לבצק (גוש יציב) רך וגמיש (אם הוא לא יהיה רך לא ניתן יהיה למתוח אותו לעלה דקיק).
2. מניחים מכוסה (אני מכסה בנילון נצמד או קושרת שקית סופר ללא חורים סביב הקערה) למשך שעה.
3. מחלקים ל-12 חלקים יחסית שווים.
4. ויאללה לעבודה האמיתית:
 ראשית משמנים היטב את משטח העבודה כולו (איפה שיהיה הבצק) בשכבה דקה של שמן, עכשיו בעזרת מערוך משומן קלות פותחים את הבצק לעלה דקיק הכי שאפשר (אם נדבק למערוך, משמשנים את האזור) לא נורא אם נקרע. שיהיה ממש שקוף ודקיק:

 צובטים גוש קטן מהחמאה בגודל של כפית ומורחים בו את העלה היטב על כל שטחו.

 עכשיו מקפלים את העלה בקיפול ספר, קיפול של שלוש - צד אחד עד המרכז וצד שני מעליו. מעבירים את היד עם שאריות החמאה מעל המלבן שקיבלנו.

 ומגלגלים תוך כדי מתיחה לצדדים ולאחור. כל הרעיון הוא ליצור עלים דקים דקים בתוך הגליל ולכן כמה שתמתחו את הבצק יותר הרי זה משובח.

 מסדרים בסיר או בכלי להקפאה בשתי וערב:

אני אפיתי בסיר רגיל, כזה עם ידיות סיליקון, שעובר תנור בחום נמוך בקלות. 100 מעלות צלזיוס, 210 מעלות פרנהייט, מחצות הליל ועד 0800 בבבוקר. בבוקר גיליתי צבע שחום עמוק כבר מבעד למכסה הזכוכית של הסיר (כל סיר עובד, רק שימו לב להוראות היצרן שאין בעיה עם חום נמוך בתנור). הסיר שלי הוא עם ציפוי טפלון כך שבהופכי את הסיר ה"עוגה" החליקה בקלות ובשלמות:

כל מה שנותר זה להפריד את הג'חנונים.
נסו ותהנו.

חג ההודיה, Thanksgiving - הודו שלם צלוי

אני רוצה לפתוח בהכרזה שיהיה לכולם ברור, אני יודעת שאני "לא נורמאלית"! עכשיו שהדברים ברורים אני יכולה להתחיל את הרשומה הארוכה מאד על סעודת חג ההודיה שנערכה בביתינו.

שנה שלמה שאנחו כאן בארה"ב ומרגישים כבר בבית, יודעים איפה ממוקם הסופר, באיזה סופר קונים מה ואיפה ממוקמים המצרכים הרצויים במבוכים האין סופיים כאן. הקניון ליד הבית נותן הרגשה חמימה ומחבקת ולא קניון ענק ומאיים, יש חברים כאלה שהם כמו משפחה והכי כיף היא ההרגשה של בית כשחוזרים מהעבודה. הפעם החלטנו לנוח בביתינו הקט, להנות מהטלויזיה החדשה שלנו (לאחר שנה פלוס של גמילה מהמסך הקטן)  ולהזמין כמה משפחות (התפשרנו על שתיים) לארוחת חג מסורתית של חג ההודיה, הלא הוא Thanksgiving. מתכונים כמיטב המסורת עם הצלחה ברורה נלקחו מהאתר של כהנת הלייף סטייל האמריקאית הגדולה, הגברת מרת'ה סטיוארט. פתחחתי את העמוד של החג (זה היה כמובן העמוד הראשי שהיום הוא כבר מכוון לקריסמס) ובחרתי את ההודו שלי מבין שלושים פלוס ההצעות באתר, שלא נדבר על ים הגרסאות למנות הנלוות ולרטבים השונים. ההודו הנבחר הוא בזיגוג חמוציות, לידו בחרתי את רוטב החמוציות עם התפוז, מילוי (סטאפינג stuffing) של חמוציות ופקאנים ללא הפקאנים בגלל הילדים ופירה תפוחי אדמה. עד כאן הכל טוב ויפה וכמובן בפועל דברים הסתבכו... נתחיל מזה שכוונותי באמת היו טובות והתכוונתי אפילו לקנות ציפור כשרה וגם קניתי ציר ירקות ולא ציר עוף שיהיה כשר, אמה מה לא שמתי לב שבכל המתכונים של הכהנת יש חמאה, לרוב. אזי יום לפני הארוחה הייתי במצב לא נעים שהבנתי שהציפור גם אם נשחטה על פי ההלכה, לא תהיה כשרה עם חמאה עליה... מאחר שישנם רק 6 מבוגרים מינוס שתי צמחוניות, אנוכי שאיני קרניבורית כלל ועוד שומר כשרות די התבאסתי להכין הודו שלם בשבילי ובשביל הבעל. בסופו של דבר לאחר מסע טלפונים ושכנועים לא מפרך (3 ימי חופשה = 3 ארוחות צהריים ו-3 ארוחות ערב) הוחלט על הכנת ההודו כלשון המתכון (פחות חצי מכמות החמאה הרצויה) ושוב אתגר חדש ומענין הוצב בפני (איזה כיף!). הדבר המסובך ביותר היה המילוי, הסטאפינג, לכבודו הוכנה חלה לא מתוקה ולחם תירס שהיו צריכים להתישן איזה יום יומיים. הארוע נדחה (פחות מ-24 שעות לפני שעת המפגש) מהצהריים לערב לאחר שהבנתי שכבוד הציפור צריכה לבלות זמן לא מבוטל בתנור (לא רוצה לקום ב-0500), הגוזל נלקח לגינה ולי היה את כל הבוקר להשלמת המשימה. אז נתחיל? ארוחת חג ההודיה בסגנון גורמה - מהמקרים הבודדים שממש אפשר להתענג על אוכל אמריקאי (באמת להתענג!).

דבר ראשון היה הסטאפינג, הנה קישור למתכון של  מרתה  עליו התבססתי. אז בשביל להכין את הסטאפינג צריך לחם טוב, לפי הבנתי זהו מתכון משודרג של לחם מטוגן, לכן כבר בסוף השבוע הקודם נאפתה חלה ריחנית ולא מתוקה ויום לפני הכנתי את לחם התירס שמקושר במתכון. שתי הככרות (שוב, לא טריות) נחתכו לקוביות של 1.5 ס"מ בערך. דבר שני הוא הכנת התיבול: מטגנים, בחמאה כמובן (אני שילבתי שמן זית והפחתתי בכמויות - כבר סיפרתי בעבר על האלרגיה שלי לשומנים), ירקות שורש -אני טיגנתי בצל וגזר שנחתכו בערב הקודם, בסוף הטיגון הוספתי אבקת שקדים (בערך 5 כפות) במקום פקאנים שלא מתאימים לילדים, הוספתי 2 צרורות כוסברה, כוס חמוציות ותיבלתי היטב במלח ופלפל (התמונה העליונה). בקערה גדולה ערבבתי 4 ביצים גדולות, 1 ליטר ציר ירקות ואת הכבודה המטוגנת - לזה עורבבו בתנועות קיפול לא ממש עדינות קוביות הלחם (לא לערבב יותר מדי שלא יצא גוש).

עכשיו אנחנו מגיעים למנה העיקרית שלשמה התכנסנו מלכתחילה, כבוד הציפור. שמתם לב ששם הציפור באנגלית זה "טורקיה", בעברית זה "הודו" ובכלל מוצאה מאמריקה? (תודה למהנדס על ההארה). הנה הציפור שקניתי בספראוטס (הנריס לשעבר) 13.2 פאונד שזה 6 קילו בדיוק.

בתוך השקית היתה ציפור נקיה ויפה,עם רגליים קשורות בברזל. בתוך הציפור חיכה הגרון שלה ושקית עם הכבד והקורקבן. כל מה שנותר לי היה לדחוף את המילוי לחור הראשי ולחור של הראש, לסגור את קפל העור של הראש עם קיסמים ולקפל את הכנפיים. הציפור הועברה לתבנית גדולה עם 5 בצלים שנחתכו מראש (בתמונה מלמעלה).

הנה קישור נוסף לאתר של מרתה למתכון ההודו עליו התבססתי. השלב הבא היה מריחת הציפור בחמאה, המלחה, פלפול ועכשיו היה צריך לחכות לשעעת ה-ש'- 5 שעות לפני הגעת האורחים.

שימו לב לאקססוריז שנוספו לי לחג זה: 1. מדחום של אוקסו, כזה שנכנס לתוך התנור בכיף שלו ו-2. פיפטת ענק להרטבת הציפור. אין ספק שכלים מתאימים חוסכים המון זמן ועצבים.

לפני הכניסה לתנור המסתי חמאה בסיר עם בקבוק יין לבן יבש ושמן זית, בתוך הנוזל החם הוכנס חיתול טטרה מקופל ל-4 של הגוזל שיספוג את הנוזל. לפני ההכנסה לתנור סחטתי מעט את החיתול וכיסיתי יפה את הציפור שיהיה לה נעים.

והופ לתנור. 40 דקות בחום גבוה.

כל חצי שעה בערך בעזרת המגה פיפטה שלי הרטבתי יפה את החיתול, כך 4 פעמים במשך שעתיים. החיתול השחים כבר ב-40 דקות הראשונות ואחרי שעה נוספת כל החלק העליון של החיתול השחים לגמרי (חום נוטה לשחור).

אחרי השעתיים מוציאים את השמיכה וחושפים את הציפור ששוחה לה יפה בתוך הנוזלים.

אופים אותה עוד בערך 40 דקות עם מדחום נעוץ בחלק העבה של..... פה היתה טעות בהבנת הנקרא (אני אלופה בזה) ונעצתי את המדחום בחזה כשהוא היה אמור להיות נעוץ בירך! בכל מקרה המהנדס פיקח כהרגלו על הנעשה במטבח והסב את תשומת ליבי לאי ההתאמה עם האמור במתכון... 40 דקות עברו ואנחנו עדיין רחוקים ב-10 מעלות מהיעד. סובבתי את הציפור בתנור וחיכינו עוד 15 דקת לקריאה נוספת של המתכון והבנת הטעות...

* השוואה בין הורדת החיתול לשעה לאחר מכן, ממש לפני המשיחה בגלזורה*

כשהבנו מה הטעות, החום הנמדד בירך היה 10 מעלות גבוה מהחום הסופי המתבקש כך שמיד משחתי את הציפור בגלזורת המייפל חמוציות תוך כדי תקווה גדולה שלא הרגתי אותה סופית.

החזרתי לתנור לעשר דקות נוספות. בסיכומו של ענין הציפור לא נשארה בתנור אולי 10 דקות מעל הזמן במתכון של מרת'ה כך שנראה היה שהכל בסדר. את הציפוי בשכבה השנייה והסופית עשיתי כבר מחוץ לתנור לאחר שהעברנו את כבוד הציפור בזהירות, לצלחת להרהר ולהרגע.

בשלב הזה ניגשתי להכנת הגרייבי - רוטב ההודו הסמיך. תחילה גרדתי היטב את המשקעים בתבנית כך שיתמוססו/ יצופו בנוזל, שנית סיננתי את הרוטב לתוך סיר (על מנת להפרידו מהבצלים שיצאו מעולים ברמות לא אנושיות, הטעם המרוכז של ההודו עם היין - מה אני אומר "מ ד ה י ם"!), הרוטב עבר הרתחה והוסמך עם קמח (הקמח הומס תחילה בציר העוף שהוכן מגרון ההודו). נסכם ונאמר שזו היתה המון עבודה והתעסקות. אני בטוחה שבפעם הבאה שנכין הודו יהיה יותר קל (אני בטוחה שזה לא יקח שנה לפעם הבאה) אבל התוצאות מדברות בעד עצמן.

ומה עוד היה לנו בשולחן:

1. ההודו לאחר שנחתך, 2. תרנגולי הודו מדליקים מתפוח עץ שהביאה החברה ק' (בתמונה הבאה רואים את המאחורה יותר טוב), 3. רוטב החמוציות בתפוזים (קלי קלות להכנה וממש מעולה עם כל ציפור באשר היא). 4. הגרייבי - הרוטב המוסמך של מיצי ההודו. 5. הבצלים מלמטה של ההודו. 6. פירה מתפוח אדמה סגול מתוק. 7. שאריות הסטאפינג שנאפו בנפרד.

 8. המאחורה של ההודו מתפוחי העץ. 9. הסטאפינג מתוך ההודו. 10. סלט ירוק מעולה שהביאו האורחים. 11. ההודו! 12. פירה תפו"א ובטטה - פירה כתום. 13.  הגרייבי שוב. 14.פירה תפוחי אדמה לבן.

* עוד היה ולא צולם מרק דלעת כתום, סמיך, עשיר ומעולה שהיה כמנה ראשונה ונאכל עד תום, הובא על ידי האורחים.

נו, אתם מלאים?! נשאר רק קינוח שהוכן יום קודם מקלתית פאי אפויה, שכבה של קרמל טופי (קרמל וחמאה), פרות יער ושכבה של קרם שוקולד מריר:

*מתכון מלא בהזדמנות, באם תהיה דרישה.*

וזהו! חסל סדר חג ההודיה.

 מה נאמר, היה ממש, ממש טעים! היום טיילנו לנו בפוינט לומה ופינטזנו לנו על השאריות. חזרנו, השכבנו את הגוזל לישון, חיממנו לנו צלחת מלאה בכל טוב והתענגנו על כל ביס. עכשיו התעורר הגוזל ונראה שגם הוא נהנה עד מאד, המהנדס הצטרף אליו לתוספת שלישית :)

* ממליצה בכל פה למי שמתלבט, ללכת ולהכין את הדבר הנפלא הזה, שווה מאד!*

עוגת משאית זבל - יום הולדת שנתיים, רשומה ראשונה

רשומה ראשונה מתוך שלוש בנושא מסיבת יום הולדתו השניה של בכורינו. הפעם יפורט על הכנת עוגת משאית זבל או "משאית פח" כמו שהגוזל קורא לה.
לא ברור לי איך אבל העובר עם הבולבול שנבט ברחמי קרא היטב את הספרים וללא עזרה רצינית סביבתית פיתח ועודו מפתח חיבה רבה לדברים "גבריים". זה החל עוד בהריון שבו כל החשקים שלי הופנו לכיוונים הגבריים יותר - כל היום התחשק לי לאכול פלאפל, סביח, המון עמבה עם בירה בצד. ובכלל בכל שנותי אני בכלל ילדה/בחורה/אישה של מתוק ואם הולכים ברחוב אני יותר מאשמח למנת יוגו מפנקת וממש ממש לא פלאפל עם בירה. מכורח הנסיבות הבירה חיכתה יפה בצד לסוף ההריון (אבל אז כבר לא חשקתי בה יותר) ואת שאר המנות אפילו הבעל כבר מאס בהן באיזה שהוא שלב. לאחר תשעה חודשים עגולים מאד יצא לאוויר העולם הגוזל המתוק שמשום מה נמשך לעצמים עם גלגלים. בגיל שנה הגוזל החל לפתח חיבה יתרה למשאיות זבל, גם לכבאיות (fire truck) ואמבולנס (אמבולנסי) מגיל שנה וחצי הגוזל יושב מהופנט כשהוא צופה ביו-טיוב בסרטי משאיות זבל - יש דבר כזה מסתבר, מקלידים garbage truck ביו-טיוב ומקבלים סרטונים רבים של אוסף המשאיות של עריות שונות נוסעות ברחוב ומרוקנות פחים. ישנם דגמים שונים של משאיות זבל - טעינה קדמית, צדדית ועוד, לסיכום אני חיבת לציין שרק המחשבה על סרטונים כאלה משעממת אותי עד מוות והסתכלות רצופה של חצי שעה ויותר בהם זה ממש לא כוס התה שלי! אבל מה, לפחות כשעוברים מסרטון לסרטון לא צריך לפחד מתוכן בלתי נאות לילדים כמו שמריצים בחיפוש "דורה" וגם יסורי מצפון על צפיה בתכנים רדודים או גירוי יתר אינן נכללת מבחינתי בסרטים הללו. בנוסף האבא של הגוזל אפילו מצא לו משאית זבל משחק שכזו עם פח שעולה ויורד, המשאית הוצגה לגוזל בגיל שנה וחצי אבל רק שלושה חודשים לאחר מכן כשהוצגה בפעם השניה הילד השתלט עליה ואין ספק שזה הצעצוע האהוב עליו. הספר האהוב עליו מגיל שנה וחצי שנקנה באותה קניה נהדרת הוא ספר (כמובן שהבעל גם מצא אותו, אין סיכוי שאני אאתר דברים כאלה - קבלו תיקון, היום אני מלכה בלאתר דברים כאלה) שבו אפשר "להסתכל בתוך משאיות" מיותר לאמר שהעמוד האהוב הוא של משאית המיחזור, אפילו אהוב יותר מזה של מכבי האש והאמבולנס. בכלל הילד הוא מלך הפחים וכשאנחנו מסתובבים ברחוב הוא מיד מזהה ומצין פחים לרוב בשאלת הנצח "מה זה" ובתשובה ניצחת עם חיוך עד השמיים של "פח". אם נראה משאית זבל ברחוב זו בכלל תהיה חגיגה, בפעם הראשונה שהוא חזה מקרוב במשאית שכזו הוא לא הפסיק לתאר את המחזה שעות וימים רבים. בקיצר כרגע העתיד התעסוקתי של הגוזל נראה די ברור :)
לאחר ההקדמה הארוכה אני חושבת שברור לכם כמו לי שעוגת יום ההולדת של הגוזל במלואות לו שנתיים היתה.... משאית פח! השאלה היחידה היתה איך עושים זאת?! האבא לעומת זאת בתור המהנדס של הבית טען שזו אינה בעיה כלל ומיד ציר לי תרשים מסודר של איך ומה לעשות. מכאן הכל היה פשוט - העוגה הוכנה יום קודם ולמחרת בבוקר נחתכה בעזרת הכונתו האדיבה של האבא (שנתן הוראות וכיוון), נערמה בצורה הרצויה, נחתכה באלכסון ונחתך החור של האשפה מאחורה.

 קרם חמאה הוכן לציפוי ונצבע בצבע מאכל ירוק רווי כימיקלים מנפט (נורא מצחיק אותי הקישור של אנשים לנפט - נפט הוא בעצם הכי אורגני שיש!!!) .

העוגה צופתה בקרם, הקרם הנותר קיבל נגיעה שחורה קלה לקבלת ירוק כהה יותר ובעזרתו זילפתי את הפסים של המשאית (המהנדס ראה רק בתום הזילוף והתבאס שהפסים היו אמורים להיות רחוקים זה מזה - מה זה הריבועים האלה???!). עם הקרם הלבן זילפתי את החלונות והפגוש, עוגיות אוראו לגלגלים ולבסוף סוכריות ג'לי בינס שימשו בתור פנסים וזבל.

הגוזל היה מבסוט כמו כל בן שנתיים כשהוא רואה עוגה. הוא ידע מיד לזהות את משאית הפח שלו אך זה לא ריגש אותו כהוא זה לעומת משאית הפח האמיתית שפינתה את הזבל באותו הזמן בה קושטה העוגה... 

קובה במיה, קובה סלק

לבסוף לאחר זמן שנראה כנצח גלעד שליט ובני משפחתי חזרו איש, איש לביתו. נראה לי שהאמא היחידה שהיתה שמחה יותר ממני באותו יום שלישי הסטורי היתה הגברת אביבה. כל היום רק הייתי עסוקה בלבכות, על החזרה המשמחת שלגלעד ועל זה ששלושה שבועות של אי וודאות מסתיימים ואני שוב לא אלך לישון לבד, שוב הבית יהיה בבלאגן ושוב לא יהיה פה שקט ומנוחה :) לזוגי מגיעה את פרס אב השנה לאחר טיסה מעכשיו לעכשיו עם עולל סקרן בן שנתיים. הכי נחמד היה לשמוע שהגוזל מיד ברך את כולם לשלום ונפרד מכל המשפחה האהובה שפינקה אותו קשות בדרך לפגוש את אמא (מי אמר מרקו?). איך שהמטוס נחת בסן דייגו הזוגי מספר שהגוזל נעמד על הכסא והחל לצעוק לחלון "א מ א ! ! !". הפגישה היתה מאד מרגשת - צעקת "אמא" וקפיצה לידיים שלי, חיבוק ע נ ק י, מליון נשיקות ותקווה שפרידה כפיתית כזו ארוכה לא תחזור על עצמה (שבוע זה דוקא נחמד...). מאז הגוזל מקפיד למנות את שלושתינו ודואג שנהיה כולנו יחד כל הזמן. כשצריך ללכת לגן ההוא מבקש למטוס לישראל בשביל לטוס לסבתא וסבא :)
את האמת זה היה לפני שלושה שבועות בערך, מאז עוד הספקנו לחגוג לגוזל יום הולדת שנתיים בשנית, הפעם עם עוגה בצורת משאית זבל ועוד מטעמים ישראלים - יועלה ברשומה נפרדת וגם הספקנו לחזור לשגרה המבורכת ללא גלידה בבוקר, בצהריים ובערב!
לכבוד ההחורף שכבר כאן אני מעלה סוף סוף את הרשומה שלי על קובות הסולת.
 אני כבר ממש לא זוכרת אם רשמתי זאת בעבר אך חצי מהגנים שלי מקורם בבצרה בעיראק. סבתי העירקית מצד אימי, סבתא שרה, היא הסבתא הכי מתוקה בעולם. אשה עדינה ויפה (מוזר, אבל עדיין יש לה baby face) עם הנשמה הכי גדולה שאני מכירה. נחזור לקובות, הקובות שצילמתי הן קובות סולת, קובה במרק. הקובות העיראקיות שאני מכירה מתחלקות לשתיים: קובות במרק וקובות מטוגנות. הקובות במרק הן קובה סולת ויש כאלה שמכינים את המעטפת גם מאורז טחון (לא מבושל רק מושרה במים, זה גם מאד טעים אך יותר עבודה והכנה מראש) כאשר המרק בו מתבשלות הקובות משתנה. הסוג השני הוא הקובות היותר מוכרות, הקובות המטוגנות. מבחנתי המטוגנות הן ה"חגיגיות" יותר, אלה שהיו עושים למסיבות משפחתיות, קובה בורגול וקובה תפו"א (פטטה). הקובות המטוגנות כמובן דורשות עבודה רבה יותר כי מלבד הכנת הקובה עצמה צריך גם לטגן תחילה את המילוי ואח"כ לטגן את כל הקובות. אי לכך הקובות האהובות עלי, ובעיני מנה החורפית ומנחמת היא קובה סולת. אני אוהבת את שלושת הגרסאות האלה, בסדר העדיפויות הבא: הכי טעים קובה סלק (גם צבע משגע וגם טעם חמוץ מתוק מעולה), קובה דלעת (גם חמוץ מתוק והדלעת מתפוררת ומעניקה למרק גוף טעים) ומרק במיה (עגבניות ובמיה שהוא האהוב על הגברים במשפחה שמוכנים לעשות הרבה בשביל הירק הרירי הזה).
כשהגענו בשנה שעברה שלחתי את הזוגי לקנות סולת Semolina, הוא חזר אלי עם קמח פסטה ולא ידעתי מה לעשות. בת הטוחן, אחת הבנות שהכרתי כאן היא ביתו של טוחן, הסבירה שהסולת שבארץ Ferina היא בעצם אותה סמולינה רק שעברה תהליך נוסף ומשהו נפל שם בדרך (לא זוכרת את ההסבר המדויק). אני חייבת לציין שהסמולינה יותר טעים, אז אם בא לכם לשדרג במקום סולת להשתמש בקמח פסטה מחיטת דורום שנקראת סמולינה, לכו על זה.
הכמויות במתכון הן לא מדויקות בגלל שלא השתמשתי בקמח סולת ישראלי. הסולת צריכה להיות רטובה כולה ואז אחרי 5 דקות הגרגירים עוד סופחים מים והבצק מתקבע.
נתחיל:

מצרכים:
500-600 גרם בקר טחון
1 בצל גדול
1 צרור כוסברה קצוץקצוץ היטב
1 צרור פטרוזיליה קצוץ היטב
רכז רימונים
500 גרם סולת
מיץ מלימון שלם
סוכר חום
מלח ופלפל

לקובה סלק - 3 סלקים בינוניים
לקובה במיה - 500 גרם במיה (קוטמים את הצ'ופצ'יק בלבד), עגבניות מרוסקות
לקובה דלעת - דלורית בינונית או חתיכת דלעת יפה במשקל וכף רסק עגביות.

מתחילים בלהוסיף כפית שטוחה של מלח וכוס מים לסולת, וממשיכים להוסיף מים בהתאם לספיגת הסולת לקבלת בצק רך אך לא נוזלי כלל (כמו בצק של משחק).
מכינים את מילוי הבשר הטחון - מוסיפים לבשר את הפטרוזיליה, הכוסברה, 2 כפות רכז רימונים, כפית מלח, רבע כפית פלפל ומערבבים היטב.
מתחילים להכין את המרק בו יתבשל הקובה. קוצצים את הבצל ומטגנים בכף שמן זית (בסיר גדול של מרק), מוסיפים כף מלח וממשיכים לטגן עוד מספר דקות. מוסיפים את הבמיה/ דלעת/ סלק ומוסיפים סוכר חום (3 כפות לסלק, הכי חשוב בסלק להמשיך לטגן את הסלק עם הסוכר כחמש דקות לפחות עד שישנו מיץ מאד מרוכז בתחתית הסיר/ 2 כפות לדלעת ולבמיה).

עכשיו מוסיפים עגבניות לבמיה או לדלעת ולבסוף מוסיפים מים עד לגובה של חצי מהסיר, מוסיפים מלח (בין כף לשלוש כפות), פלפל, עוד סוכר (בערך רבע כוס סוכר חום לקובה סלק וקצת פחות מזה לקובה במיה וקובה דלעת) ומביאים לרתיחה.
בינתיים צרים כדורים בגודל של כדור פינג פונג ממלית הבשר. כשכל כדורי הבשר גולגלו קורצים את אותו גודל של כדור פינג פונג מהסולת, פותחים את כדור הסולת ומכדררים את הקובה בצורה הבאה:

הנה שוב:

את הכדורים המוכנים מוסיפים למרק הרותח. לאחר רתיחה ראשונה של המרק, מוסיפים את מיץ הלימון וטועמים את המרק - המרק צריך להיות חמוץ מתוק, כזה עם טעם מודגש - לא להתביש להוסיף עוד מלח ועוד סוכר. המרק נותן את טעמו לקובה ובהגשה משמש כרוטב לאורז ולכן הוא צריך להיות בעל טעם מודגש יותר ממרק רגיל. משאירים את המרק ברתיחה עדינה לכל אורך הוספת הקובות. לאחר שכל הקובות בסיר מבשלים על אש קטנה חצי שעה ומגישים מעל אורז לבן פשוט (כוס אורז על כוס וחצי עד שתי כוסות מים בהתאם למידת הרכות האהובה עליכם).

הנה כמה תמונות ממפגש "קפה ומאפה" בו הכנו שלושה סירים במקביל, תראו כמה סגול הקובה סלק יוצאת:

ותמונה של הסיר של הקובה במיה - הפעם עם עגבניות מרוסקות לעומת תמונת הפתיחה עם עגבניות שלמות משומרות שאני ריסקתי בבלנדר.

* הצילומים מהמפגש באדיבותה של תמר :)

בתאבון!

בדרך למטוס והזוכה בהגרלה.

זהו הביקור נגמר. שלושה שבועות וחצי של שכרון חושים :)
זו היה טיול מוזר מאד וכך גם ההרגשה בדרך חזרה. כעת אני יושבת לי בטרקלין דן ומחכה לטיסה לסן-דייגו, בגלל שכולם עסוקים בארוחת החג הכביש לשדה היה ריק. שרשרת החיול מהכניסה לשדה ועד הישיבה בטרקלין (מי צריך דיוטי פרי כשטסים לארה"ב?!)  לקחה בדיוק 30 דקות, מי היה מאמין. מצד שני הנאום המפורט על למה כדאי להם לשדרג אותי (בגלל פשלה בחברה של בעלי אני טסה לבד עם תאריך לא ידוע לאיחוד המחודש עם הבעל והגוזל :( נו, מה שלא הורג מחשל!)  נדחה על הסף על ידי דילת הקרקע הלא יותר מדי נחמדה, אני יכולה לראות שיש כמה וכמה מקומות פנויים שם, גם עכשיו. בכל מקרה, ההרגשה היא של טיסה מבית לבית, אין את הזר והמפחיד שנלווה לכל טיול וזה ממש מוזר.
מאד מאד התלהבתי מההצעות של המגיבים המקסימים לבילויים בארץ ואכן ישמתי את חלקם, זה היה ממש כיף כי זה תמיד נתן לי עוד רעיונות לדברים מגניבים שאני צריכה לבדוק. אז הנה כמה רשמים מחיי הקולינריה בארץ:
1. בשבוע השני לביקור הלכנו למסעדת ההייפ החדשה, זו שכולם מדברים עליה - "המזללה" של מאיר אדוני. ישבנו על הבר כשהגוזל עשה חיים עם סבא וסבתא והרגשנו כמו צעירים ו"נכונים". מיד לאחר מכן התאכזבנו מאד. המנות היו טריות, חומרי הגלם היו טובים וזהו שום גאונות ושום דבר מרגש. הרבה כסף על מה שבבית יותר טעים. אכלתי סלט עגבניות עם קלמרי שהיה המנה היותר מוצלחת, אינטיאס (אם אני לא טועה) על תפוחי אדמה - בפועל היו תפוחי אדמה טעימים עם נגיעות דג. מנות עיקריות היו סופר מאכזבות: מנת הקלמרי שלי עם חומוס על מצע יוגורט, עם צימוקים שלדעתי לא היו קשורים וירוקים מעל עם גבעול שלא היה עצי אך גם לא נעלם אחרי שגרסתי אותו היטב ומנת שוק אווז שהיתה על מצה חיטה אל-דנטה עם הרבה סילן ובטטות אל-דנטה (מה הקטע של האל-דנטה???? למה לא לבשל כמו שצריך? זה לא פסטה!) האווז עצמו דווקא היה טעים. לסיכום אני ממש לא ממליצה להפרד מכל כך הרבה מרשרשים בשביל זה.
2. שבוע שלישי צ'יפרנו את עצמנו שוב על הבר בשקיעה במתחם התחנה ב"ויקי כריסטינה" והיה ממש ממש כיף. מנות טריות, מתובלות היטב ולא הכל היה קטן מדי, בנוסף הנוף של הים והאווירה של ספרד הוסיפו ונהננו מאד. אח"כ עוד הלכנו להנות מהשקיעה ולהזכר בימי החברות העליזים ללא המחויבויות.
3. הכי הכי כיף וטעים היה מחניודה! לא להאמין תל-אביבים שכמונו נכנסו לאוטו ונסעו שעה לירושלים למסעדה?! היה ממש ממש ממש ממש טעים וגם העיצוב היה כיפי, נורא אהבתי את הקונספט ואת הפשטות ללא ההתחנחנות וההתיפיפות של הגורמה/מסעדת שף. המנות היו יפות בגודלן ובהגשתן והיו כל כך טעימות וטריות, ממש חגיגה של טעמים בפה. כל טעימה היתה מענגת. מגבות המטבח הפשוטת המוגשות בתור מפיות, הלחם השחור, הטרי והטעים (בלי קרום על או חורי ענק) עם הטחינה לטבילה היה כל כך מרענן וכיפי וכל המנות שטעמנו היו מעולות אחת אחת. סוף סוף היה כיף להפרד מהמרשרשים לטובת חוויה קולינרית שלא שווה את ההשקעה בבית :)
4. היינו בנמל בשוק האיכרים, חמוד וקטן אך מאד מרענן בחום הגדול של תל-אביב. ממש כיף לעבור אם אתם כבר שם.

חוץ מזה היינו עסוקים בעיקר במשפחה ופגישת חברים קרובים ורחוקים. כמובן, לצערי הרב לא הספקנו לפגוש את כל מי שרצינו.
***
עכשיו ערב יום הכיפורים, כבר שבוע ושלושה ימים עברו מאז שעזבתי את הגוזל ואת היקר בישראל ושמתי פעמיל סן-דייגו. הפרידה הכפויה הזו עם התאריך הלא ידוע של חזרתם (היקר כבר קיבל אישור מהשגרירות, לקח להם שלושה שבועות פחות יום. זה היה ביום שני השבוע ורק בחמישי הדרכון הגיע לשגרירות. שבוע הבא יש רק את שני ושלישי בו השגרירות פועלת וכך גם דואר ישראל כך שאני ממש לא אופטימית לגבי חזרת אהובי הביתה בשבוע הקרוב) ממש לא עושה לי טוב. זה אומנם נחמד לישון, לעבוד, להתעורר, לראות במרתון את האנטומיה של גריי (בלי שאף אחד מלמל לי מעל הכתף "איזה שטויות") ולצייר להנאתי. אבל התחושה הזו של הבית הריק, המיטה הקרה והצעצועים המיותמים ממש לא עושים לי כיף. גם הבישולים והאפיה לא ממש מדגדגים לי כי אין למי לטרוח, לי מספיק סלט טרי ותוספת קלה. אתמול הגוזל חגג שנתיים ולא הייתי לידו, מזל שחגגנו בארץ עם המשפחה והחברים הקרובים. הנה כמה תמונות מהכיבוד הקל שהוגש - בורקסים ומאפים, כמו תמיד וכיאה לי (אני לא יודעת אם זה לגנאי או לזכותי) הכל היה תוצרת בית. בצק העלים הוכן כשבוע וחצי מראש (בילה במקרר ולא קרה לו כלום) וגם בצק השמרים העשיר. לזה התווספו מגוון מילויים טריים הודות לביקור הקצר בשוק לוינסקי (אח, אין כמו בבית, אין כמו הפלאפל של אלי, הגבינות של מיקה, התבלינים של הזוג ההודי והכל מיני של מלמד).
את העוגה אפתה אימי ושתי אחיותי המקסימות החליטו להכין עוגת כבאית לפי הסרטון הבא ביו-טיוב. אני הגעתי רק אחרי שהעוגה כבר הורכבה וצופתה בקרם חמאה ורוד למורת רוחן של האחיות. אני הייתי רק נגד צבעי המאכל, לצערי הגעתי באיחור וכל שפורפרת הג'ל האדום כבר היתה מעורבבת בקרם. האחיות היו מזועזעות מהצבע הוורוד ובאותו רגע רק השמיצו את העוגה ללא הפסקה למרות טענתי שהגוזל ממש יתלהב וזה הכי חשוב. נו, ככה זה היה תמיד וכך זה כנראה יהיה לנצח :)
אז הנה לפניכם, שוב "עוגת יום ההולדת" הפושטית והפעם במסווה של "כבאית" :

והכיבוד הקל:
בגזרת המלוחים היו בואיקוס, בורקס גבינה,

בורקס תפוח אדמה, בטטה וכאלה עם ריבת בצל ופטה:

במתוקים היו רוגעלך, קינמונים,

שבלולים של נוגט וריבת אוכמניות וגביניות מתוקות.

זו היתה החגיגה הצנועה בישראל. עכשיו אני עובדת על זו של סן דייגו...
הגוזל מאד התלהב מהמסיבה וחיכה מאד ליום ההולדת, הוא כל הזמן בונה/מפסל עוגות ועליהן נרות. שר לעצמו היום יום הולדת ומיד נושף ומכבה את הנרות :) במעמד העוגה, הנרות הודלקו ואיך ששרנו לגוזל יום הולדת הוא פרץ בבכי מר וזאת רק מאחר ולא נתנו לו לכבות את הנרות מיד. לצערי לקח לי כמה דקות להבין שהוא לא בוכה מפחד קהל או מההתרגשות מהמעמד. הוא נעלב שלא נתנו לו לכבות את הנרות שעליהם הוא התאמן זמן כה רב. כמובן שאחר כך הוא כיבה את הנרות יותר מפעם אחת :)

לבסןף הרשומה אני רוצה להודיע חגיגית שהזוכה בהגרלה היתה תגובה מספר 4 של נחמה. אומנם לא הלכנו ל"סלון" של איל שני אבל אני כן ממליצה לכם על הבלוג המקסים שלה "נחמה שובתת" בו היא כותבת בצורה מאד מרגשת על האמא המאד מיוחדת שהיתה לה ומורשתה. כמו תמיד הרשומה נכתבת באיחור מאד לא אופנתי אבל את ההפתעות הללו הבאתי אישית לזוכה לפני שנסעתי :)

נפגש בשמחות,
אלה.